מבט פנימי על החפת הלוויתן בחוף "סידני עלי בהרצליה - סיפורה של שרה לי

 

זה התחיל כמו עוד יום רגיל בעבודה, מול המחשב..

מי היה מאמין שכמה שעות מאוחר יותר, הכל ישתנה ושום דבר לא ישתנה.

קיבלתי ביפר שהקפיץ אותי ממקומי...אחרי כמה דקות כבר דהרתי לכיוון חוץ סידני-עלי.

על ההגה, תמיד אני מפליאה את עצמי בחוסר הסבלנות הגדול במיוחד במצבים שכאלו..

הגעתי דווקא מהר, הוצאתי את תיק ההצלה, את האלונקה והתחלתי לרוץ למקום המדווח. אחרי כמה שאלות וסריקה מהירה של השטח גיליתי שבעצם אין דולפין...

" שיחקנו אתו, רכבנו עליו והחזרנו אותו למים" אמר המציל החביב בגאווה...כולו כוונות טובות . אז - התחלתי באמת לדאוג !

תוך דקותיים, כבר הייתי במים רכובה על גבו של אופנוע ים, כשמלפני אוחז בהגה המציל (שבהמשך יקבל ממני כמה תדרוכים בנוגע להצלת יונקים ימיים..)

עברו עוד כמה דקות ועוד אופנוע ים כבר במים וכולנו מחפשים ומקווים למצוא...ומצאנו !

הוא שכב שם קרוב לסלעים שבמים הרדודים, כולו חלוש ורזה ללא חיות. התקרבנו בעדינות וקפצנו למים..דולפין זה בטוח לא אמרתי לעצמי..ומיד התמלאה חמלה גדולה על הלויתן המסכן...

היה מסוכן במים, הגלים זרקו אותי לסלעים ושמחתי כ"כ לראות את פניו של אבא מבעד למסכה והשנורקל מתקדם בשחייה כדי לעזור. מיד הגיעו גם עומרי ועוד כמה מתנדבים  והוקל לי לדעת שאני לא לבד. כשהדקות חלפו , הלחץ גבר וכך גם מספר האנשים על החוף, אלו שבאו לעזור ואלו שסתם הסתקרנו ולא הצליחו להבין שזה פשוט מפריע!! הובלנו את הלוויתן לחלק החולי במים הרדודים והחזקנו אותו עם הראש לכיוון החוף בדיוק כפי שעשינו עם הדולפינה החולה הקודמת...צמרמורת של זיכרונות לא נעימים עלתה בי.

אחזתי בצדו האחד, צמודה לראשו והתבוננתי בעיניים הגדולות החכמות והעצובות, בעוד הוא נשם את נשימותיו בכבדות ואיטיות מבהילה...

 אחרי פרק זמן לא ארוך, ההפסקות בין הנשימות התארכו וכל שניה נראתה כנצח בעוד אנו מחכים לרכב החילוץ שיבוא....

כשלא הגיעה הנשימה הבאה, הבנתי שזה נגמר!!

תחושת מועקה נוראית ודגדוג הדמעות בקצוות העיניים נמהלו בתחושת הקלה ובידיעה שאולי טוב שכך.. הרי לא צריך להיות מבין גדול ( ואולי כן, ראו ערך המצילים..), כדי להבין שלחיה המסכנה שפגשתי באמצע החיים, לא היה הרבה סיכוי!

ובכל זאת, היה שווה כמו תמיד לנסות!

 

חזרה